החלטה בתיק רע"א 1252/13

           בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' שופטות א' קובו, מ' רובינשטיין, ע' צ'רניאק), בע"א 45456-05-10 שניתן ביום 13.1.2013.

1.         המבקשת 1 (להלן: המבקשת), חברה בע"מ, ניהלה מאז שנות ה-70 חשבון בבנק מזרחי המאוחד (להלן: החשבון), הוא המשיב בבקשה. המבקשים 3-2, בעלי מניותיה ומנהליה של המבקשת, שימשו ערבים לחשבון. בשנת 1996 הגיש המשיב תביעה בסדר דין מקוצר לבית משפט השלום בתל אביב - יפו נגד המבקשים, בה תבע להשיב לו את יתרת החוב בחשבון וכן את היתרה הבלתי מסולקת של ההלוואה שקיבלה המבקשת מהמשיב בסך כולל של 302,411 ש"ח. לאחר שניתנה למבקשים רשות להתגונן, במסגרתה הועלו טענות קיזוז שונות, הגישו המבקשים תביעה שכנגד שהועמדה לצרכי אגרה על סך של 1,000,000 ש"ח. בתביעה שכנגד נטען, בין היתר, כי המשיב נתן למבקשת שתי הלוואות (להלן: ההלוואות) תוך התניית מתן ההלוואות בהפקדת חלק מכספי ההלוואות בתכנית החיסכון שבחשבון, וזאת בניגוד להוראותיו של בנק ישראל - הן מכיוון שמדובר ב"התניית שירות בשירות" והן בשל עצם השימוש בכספי הלוואה שניתנה על-ידי בנק להפקדה בתכנית חסכון. עוד טענו המבקשים כי הוטלה על המבקשת ריבית בלתי מוצדקת וכי הבנק נמנע שלא כדין מלממש את תכנית החיסכון של המבקשת לצורך הפירעון המוקדם של ההלוואות.

2.       בית משפט השלום (כב' השופטת נורית רביב), בפסק דינו החלקי מיום 21.5.08, דחה את טענת המבקשים באשר להתניית שירות בשירות. אמנם נקבע כי המשיב פעל בצורה בלתי ראויה ובניגוד להוראות בנק ישראל עת אפשר למבקשת לעשות שימוש בחלק מכספי ההלוואות לצורך הפקדה בתכנית חסכון. אולם נקבע כי לא הוכח שהבנק התנה את מתן ההלוואות בהפקדה כאמור. כמו כן נקבע כי הפגם שבמעשי המשיב מתקיים אך במישור היחסים בינו לבין הרשות המפקחת עליו ואינו מצמיח למבקשת עילת תביעה כלשהי. לעומת זאת, טענות המבקשים באשר לחיובי הריבית הבלתי מוצדקים וכן בנוגע לאי מימושה של תכנית החיסכון התקבלו על-ידי בית המשפט.

משכך, נקבע כי יש לערוך שחזור לחשבון. בהקשר זה קבע בית המשפט כי ככל שתיווצר בחשבון, כתוצאה מהשחזור, יתרת זכות בתקופה שעד סוף שנת 1987 החשבון יזוכה בריבית זכות לפי ריבית הזכות שהייתה מקובלת במשיב באותה תקופה. לעומת זאת, בנוגע לתקופה המתחילה מראשית שנת 1988 נקבע כי על יתרות זכות תיזקף ריבית חובה, וזאת נוכח החזקה שחלה על המבקשת, לפיה המבקשת הייתה עושה בתקופה האמורה שימוש ביתרת זכות, לו זו הייתה עומדת לה, לצורך כיסוי יתרות חובה שהיו לה בבנקים אחרים.

לאחר שקבע את עקרונות השחזור, הציע בית משפט השלום לצדדים להגיע להסכמה באשר ליישום העקרונות ולתוצאות השחזור. אולם, משהדבר לא עלה בידי הצדדים, נתן בית המשפט את פסק דינו המשלים ביום 13.4.10, לפיו עומדת למבקשת יתרת חובה בסך של 74,939 ש"ח. פסק הדין המשלים התבסס על חוות דעתו הסופית של מומחה מטעם בית המשפט (להלן: המומחה). יש לציין כי המומחה ערך את חוות דעתו הסופית לאחר שהציע 9 חלופות שונות לאומדן היתרה שבחשבון ולאחר שהתגלו מספר שגיאות משמעותיות בחוות הדעת הקודמות שהכין.

3.       להשלמת התמונה יש לציין כי עוד בשנת 1988 הטיל המשיב עיקול על כספי המבקשת שהועברו לצד שלישי. במסגרת הסדר דיוני שהושג בין הצדדים בבית משפט השלום כספים אלה הופקדו בחשבון נאמנות במשיב עצמו ונוהלו במשותף על-ידי באי כוח הצדדים.

4.       על פסקי דינו של בית המשפט השלום, החלקי והמשלים, הגישו הצדדים ערעור וערעור שכנגד לבית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו. בית המשפט המחוזי דחה את ערעורי הצדדים על פסק הדין החלקי בקבעו בין היתר כי לא הוכח שהבנק התנה שירות בשירות בזמן מתן ההלוואות. בנוסף, נדחתה טענת המבקשים, לפיה ריבית הזכות שנקבעה על-ידי בית משפט השלום לצורך שחזור יתרת הזכות נמוכה יותר מהריבית שהייתה נהוגה בבנק בפועל. כמו כן נדחתה טענת המבקשים, לפיה הכספים שהופקדו בזמן ההליך המשפטי בחשבון נאמנות שנוהל במשותף על-ידי באי כוח הצדדים, צריכים לזכות את המבקשים בתשואה גבוהה יותר מזו שהחשבון נשא בפועל. זאת, מאחר שלשני הצדדים הייתה שליטה על אפיקי ההשקעה של כספי הנאמנות. יחד עם זאת, מצא בית המשפט לבטל את פסק הדין המשלים של בית משפט השלום, שכן חוות דעתו של המומחה, עליה הסתמך פסק הדין המשלים, נסמכה על שיקולים שאינם בתחום סמכותו ולאור העובדה שלא התאפשר לצדדים לבקר את חוות הדעת הסופית, לא על דרך חקירת המומחה ואף לא על דרך הגשת הערות עליה. משכך הוחלט להחזיר את הדיון לבית משפט השלום על-מנת שיינתן פסק דין משלים חדש. יצוין כי פסק דין משלים חדש טרם ניתן.

5.       מכאן הבקשה שלפניי. לטענת המבקשים הבקשה מעלה מספר שאלות בעלות חשיבות ציבורית והשלכות רוחב המצדיקות מתן רשות ערעור. הדברים אמורים בשאלת נפקותן של הוראות בנק ישראל ביחס לצדדים שלישיים שנפגעו מאי עמידה של בנק בהוראות אלה; למהותם של מבחנים אובייקטיביים להתניית שירות בשירות בפעילות הבנקים; לאופן שערוך הכספים שהופקדו בחשבון נאמנות; ולהשלכות של אי קיום דיון בעל-פה על הזכויות הדיוניות של הצדדים.

בגדרי הבקשה חוזרים המבקשים על טענתם, לפיה החלת מבחנים אובייקטיביים על נסיבות המקרה מצביעה על כך שהמשיב התנה את מתן ההלוואות בהפקדת חלק מהן בתכנית חסכון. מכל מקום, לטענת המבקשים, שימוש בכספי ההלוואה לצורך הפקדה לתכנית חסכון, גם אם הדבר לא נכפה על המבקשים, מהווה הפרה מצד המשיב של הוראות בנק ישראל ומשכך מצמיח למבקשים עילת תביעה נגד המשיב. בנוגע לשערוך כספי הנאמנות נטען כי כספי הנאמנות הופקדו מיוזמתו של המשיב, בחשבון נאמנות במשיב, ונשאו ריבית נמוכה ביותר. לטענתם, הימנעותו של בית משפט השלום מקביעת שיטת שערוך לכספי הנאמנות לצד שערוך חובותיה של המבקשת אפשרו למשיב ליהנות מכל העולמות וגרמו למבקשים עיוות דין חמור. עוד טוענים המבקשים כי החלטת בית המשפט המחוזי שלא לאפשר לצדדים לקיים דיון בעל-פה בשל העומס שבו נתון בית המשפט המחוזי ופרישתה של אחת מחברות המותב לגמלאות, גרמו למבקשים פגיעה בזכויותיהם הדיוניות.

6.       עיינתי בבקשה ומצאתי כי דינה להידחות. כידוע, כדי לקבל רשות ערעור על המבקשת להראות כי בקשתה אינה תחומה בעובדותיו של מקרה ספציפי אלא מעוררת שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים לבקשה (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)). באשר לטענה בנוגע לנפקות הוראות בנק ישראל, הרי שבית משפט השלום מפנה בפס' 21 לפסק דינו להלכה המסדירה את השאלה שמעלים המבקשים (ע"א 250/89 בנק עצמאות למשכנתאות ולפיתוח נ' שפוך, פ"ד מז(1), 593, 602 (1989)). הלכה זו קובעת מפורשות כי צד שלישי אינו יכול להיבנות מהפרה של בנק את הוראות בנק ישראל אלא במקרים של הפרה יסודית שמביאה כשלעצמה לבטלותו של המעשה המפר. משכך, אין בשאלה האמורה כדי להצדיק מתן רשות ערעור.

7.       אף השאלה הנוגעת לנפקויות של אי קיום דיון בעל פה במסגרת של ערעור אזרחי מוסדרת בדין הקיים באופן שאינו מעורר שאלה פרשנית המצדיקה מתן רשות ערעור. תקנה 448(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 מאפשרת לבית המשפט שלערעור ליתן פסק דין על-סמך סיכומי הצדדים בכתב. אם כן, גם שאלה זו אינה עונה על דרישות הפסיקה ביחס למתן רשות ערעור. יוער כי ככל שכוונת המבקשים לתקוף בבקשת רשות הערעור את סבירות שיקול דעתו של בית המשפט המחוזי באשר לאופן ניהול הדיון, הרי שאין ערכאת ערעור נוהגת להתערב בהחלטות בעלות אופי דיוני כגון דא, לא כל שכן במסגרת בקשת רשות ערעור "בגלגול שלישי" (רע"א 973/07 בנק מזרחי טפחות בע"מ נ' בן אליעזר (14.3.08)).

8.       לעניין השאלה הנוגעת לזיהוי התניה פסולה של שירות בשירות על-ידי בנקים, הרי שמדובר בשאלה המתייחסת לנסיבותיו הספציפיות של מקרה זה וניסוחה ברמת הפשטה גבוהה אינו אלא ניסיון להקנות לבקשת המבקשים נופך משפטי כללי. כאמור בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, בית משפט השלום קבע שלא מדובר במקרה דנן בהתניית שירות בשירות, וזאת על סמך התשתית הראייתית שנפרסה לפניו. בית המשפט המחוזי התרשם כי מדובר בקביעה מבוססת כדבעי, ופשיטא כי אין מקום להתערב בקביעה זו במסגרת בקשת רשות ערעור "בגלגול שלישי".

9.       גם הטענה, לפיה אי ביצוע שערוך לכספי הנאמנות על-ידי בית משפט השלום גורם למבקשים עיוות דין חמור נוכח העובדה שהבנק הוא הנהנה מחשבון הנאמנות שנפתח על-ידי הצדדים, אינה משכנעת. הלכה פסוקה היא כי טענה של עיוות דין עשויה להצדיק מתן רשות ערעור אך ב"מקרים נדירים ביותר, שבהם תחושת הצדק שבקשת רשות לערער מעוררת לפני השופט הדן בה היא כל כך חזקה, עד שהוא יכול ליטול היתר לעצמו לחרוג מהכללים" (שלמה לוין תורת הפרוצדורה האזרחית - מבוא ועקרונות יסוד 216 (מהדורה שנייה, 2008); רע"א 5165/09 נכסי רמלה 3 בע"מ נ' אשבת חברה לבניית מבני תעשייה בע"מ, פס' ז' להחלטה (13.9.09)). איני סבורה שהחלת אמת מידה זו על המקרה הנוכחי מצדיקה מתן רשות ערעור. כפי שקבע בית המשפט המחוזי, על אף שחשבון הנאמנות נוהל במשיב, לשני הצדדים הייתה מעורבות בניהולו. משכך, נראה כי דחיית דרישת המבקשת להגדלת התשואה ביחס לתשואה שהחשבון השיא בפועל אינה בבחינת עיוות דין.

נוכח האמור, הבקשה אינה מצדיקה מתן רשות ערעור "בגלגול שלישי" והיא נדחית. אין צו להוצאות.

           ניתנה היום, כ"א באלול התשע"ג (27.8.2013).

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   הג

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,   www.court.gov.il התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: